כימיקלים במוצרי טיפוח: מחקר מצא פי 3 ממה שכתוב על התווית

אתם מרימים בקבוק שמפו ומסובבים אותו לאחור. יש שם רשימה באנגלית, באותיות קטנות, של חמישה עשר שמות שאף אחד לא קורא עד הסוף. ההנחה הטבעית היא שזה מה שיש בפנים.

תמונת המחשה שנוצרה בבינה מלאכותית

מחקר שפורסם ב-11 באוגוסט 2026 בדק כמה כימיקלים במוצרי טיפוח באמת מסתתרים מעבר לרשימה הזאת. החוקרים לקחו 113 מוצרי טיפוח וניקוי למעבדה, סרקו אותם בשיטה שלא מחפשת חומר מסוים אלא כל מה שנמצא, וספרו. הממוצע: 51 חומרים שזוהו בכל מוצר, מול 16 רכיבים שמופיעים על האריזה. יותר מפי שלושה.

ב-98 אחוז מהמוצרים נמצא לפחות חומר אחד שלא הופיע ברשימה. ב-85 אחוז מהם, לפחות אחד מהחומרים הלא מסומנים הוא חומר עם סיכון בריאותי ידוע או חשוד. ואחד מכל ארבעה מוצרים הכיל חומר שסותר ישירות משהו שכתוב על האריזה שלו.

לפני שרצים לרוקן את המדף באמבטיה, יש כאן שלושה דברים שכדאי להפריד ביניהם: מה המחקר באמת מצא, למה זה חוקי לגמרי, ומה החוק הישראלי אומר על זה בדיוק. נתחיל מהראשון.

כמה כימיקלים במוצרי טיפוח מצאו במעבדה

המחקר פורסם בכתב העת Environment & Health של האגודה האמריקאית לכימיה, תחת הכותרת "Hidden Hazards". נבדקו 113 מוצרים מ-12 קטגוריות, ובהן קרמי הגנה, תחליבי תינוקות, שמפו וסבונים.

השיטה נקראת ניתוח לא ממוקד. בבדיקה רגילה אומרים למעבדה מראש איזה חומר לחפש, והיא מחפשת רק אותו. בניתוח לא ממוקד סורקים את הדגימה ומנסים לזהות כל מה שעולה ממנה, בלי רשימה מוכנה מראש. כך אפשר למצוא גם חומרים שאף אחד לא חשד בהם.

התוצאה: 3,141 אותות כימיים אותרו בסך הכול, ומתוכם 303 תרכובות זוהו בוודאות. בין החומרים שלא הופיעו על התוויות היו פתלטים, פרבנים, חומרי ריח, מזהמי סיליקון ו-BHT.

המוצרים שסותרים את מה שכתוב עליהם

זה החלק שהכי קשה להסביר. אחד מכל ארבעה מוצרים הכיל חומר שנוגד הצהרה שמופיעה על האריזה שלו עצמה. בפועל: מוצרים שמסומנים "phthalate free" שנמצאו בהם פתלטים, מוצרים שמשווקים כ"100 אחוז טבעי" שנמצאו בהם חומרים סינתטיים, ומוצרים שמסומנים "היפואלרגני" שנמצאו בהם אלרגנים ידועים.

"אנשים לא אמורים להזדקק למעבדת כימיה כדי לדעת מה הם מכניסים הביתה או מורחים על העור", אמרה ד"ר ג'נה הואה, שעומדת מאחורי המחקר, בהודעה שליוותה את הפרסום.

אבל החוקרים עצמם מוסיפים הסתייגות חשובה, וכדאי לקרוא אותה לאט. מציאת חומר שאינו על התווית אינה ראיה לכך שהיצרן הוסיף אותו בכוונה. חומר יכול להגיע למוצר דרך חומר הגלם, תהליך הייצור, האחסון או האריזה עצמה. וכאן בדיוק מתחיל ההסבר המשפטי.

למה זה חוקי? המילה Fragrance עושה את רוב העבודה

בארצות הברית, שם נקנו המוצרים שנבדקו, מנהל המזון והתרופות (FDA) מסביר את זה בפירוש: מוצר קוסמטי שנמכר לצרכן חייב לשאת רשימת רכיבים, וברוב המקרים כל רכיב נרשם בנפרד. אבל חומרי ריח וטעם מותר לרשום פשוט כ"Fragrance" או "Flavor". הסיבה היא שהחוק שמחייב את רשימת הרכיבים אינו יכול לאלץ חברה לחשוף סוד מסחרי, ותערובות ריח הן בדיוק סוג המידע הזה. תערובת אחת כזאת יכולה להכיל עשרות חומרים.

אפשר היה לחשוב שבישראל הכלל שונה. קראנו את נוסח תקנות הרוקחים (תמרוקים), תשפ"ג-2023, ומצאנו שם בדיוק את אותו הסדר. רשימת הרכיבים נכתבת באנגלית לפי המינוח הבינלאומי INCI, אבל התקנות קובעות במפורש שחומר בישום יירשם כ-"Parfum" או כ-"Fragrance", והרכב ארומטי יירשם כ-"Aroma". יש חריג אחד: חומר שנקבע לגביו בתוספת השנייה לתקנות שחובה לרשום את שמו, יופיע בשמו בנוסף למילה הכללית. אלה בעיקר אלרגני ריח מוכרים.

הפרט בתקנות הישראליות שמסביר את כל השאר

הפרצה הגדולה יותר אינה הריח. היא נמצאת בהגדרה של המילה "רכיב".

אותן תקנות קובעות ש"רכיב" בתמרוק אינו כולל שני דברים: אי ניקיונות (Impurities) שמקורם בחומר הגלם, וחומר ששימש להכנת התערובת של חומר הגלם או בתהליך הייצור, ובלבד שאינו חלק מהתמרוק.

עכשיו חזרו רגע להסתייגות של החוקרים. הם אמרו שהחומרים שמצאו יכולים להגיע מחומר הגלם, מתהליך הייצור, מהאחסון או מהאריזה. זה בדיוק אותו סוג של חומרים שהחוק הישראלי מוציא מהגדרת "רכיב". במילים אחרות, יצרן יכול למכור בישראל מוצר שהתווית שלו מדויקת לחלוטין מבחינה חוקית, ובכל זאת חלקית מבחינת מה שבאמת נמצא בבקבוק.

יש עוד פרט קטן ששווה להכיר. רכיבים בריכוז נמוך מ-1 אחוז מותר לרשום בסוף הרשימה בכל סדר שהוא. כלומר סדר הרכיבים מלמד אתכם משהו אמיתי על ראש הרשימה, אבל כמעט כלום על הזנב שלה. זה מזכיר את הפער בין המספר שכתוב לבין המציאות, שראינו כשבדקנו איך אפליקציות ספירת קלוריות מפספסות מאות קלוריות בארוחה.

ולמי שתוהה מי בכלל מפקח על זה: התקנות מ-2023 ביטלו את מסלול הרישיון לתמרוק. במקומו יש מרשם עוסקים, נציג אחראי שמוגדר לכל תמרוק, ופיקוח שנעשה גם אחרי שהמוצר כבר על המדף. המודל הזה מבוסס על הרגולציה האירופית לתמרוקים.

מה המחקר לא אומר

זה מחקר של 113 מוצרים. מדגם קטן, והמוצרים נקנו בשוק האמריקאי. חלק מהמותגים הבינלאומיים נמכרים גם כאן, אבל אי אפשר להסיק מהמחקר על מוצר ישראלי מסוים שלא נבדק.

חשוב מזה: ניתוח לא ממוקד מזהה נוכחות, לא כמות. המחקר מראה שהחומר נמצא שם, לא כמה ממנו יש ולא שהריכוז הזה מזיק. הפער בין "נמצא" לבין "מסוכן" הוא פער אמיתי, והמחקר הזה לא חוצה אותו.

ועוד נקודה שמגיע לכם לדעת. ד"ר ג'נה הואה היא גם מייסדת Million Marker, חברה אמריקאית שמוכרת ערכות בדיקה ביתיות לחשיפה לכימיקלים. המחקר פורסם בכתב עת מדעי ועבר ביקורת עמיתים, וזה לא פוסל אותו. זה כן הקשר ששווה להחזיק בראש כשקוראים ממצא שמעודד אנשים לבדוק את עצמם. נכון ל-12 באוגוסט 2026, שמות המוצרים והמותגים שנבדקו טרם פורסמו, ולפי ההודעה הם ידווחו בהמשך.

מה עושים עם זה בפועל

ההמלצה הכי משעממת היא גם היעילה ביותר: פחות מוצרים. כל מוצר נוסף שמונח על העור הוא עוד רשימת רכיבים, וגם עוד רשימה של מה שלא כתוב בה.

שלוש נקודות מעשיות:

• "טבעי", "נטול רעלים" ו"נקי" אינן הגדרות חוקיות. אין תקן שקובע מתי מותר לכתוב אותן על אריזה. המחקר מצא חומרים סינתטיים דווקא במוצרים שמשווקים כך, ולכן אין סיבה לשלם עליהן פרמיה.
• "ללא בישום" הוא סימן מועיל יותר מ"טבעי", כי הוא נוגע בדיוק לקטגוריה שהחוק מרשה שלא לפרט. זו לא ערובה, אבל זה מצמצם את החלק שאתם לא רואים.
• אם אתם רגישים או אלרגיים, חפשו שמות ספציפיים בסוף הרשימה. אלרגני הריח שהתקנות מחייבות לציין בשמם יופיעו שם במפורש, אחרי המילה Parfum.

ובאותה נשימה, כדאי לשמור פרופורציה. קרם הגנה, למשל, הוא מוצר שהתועלת המוכחת שלו גדולה בהרבה מחשש תיאורטי, ולכן התשובה שם היא לבחור נכון ולא להפסיק להשתמש. כתבנו בהרחבה על ההבדל בין קרם הגנה SPF 50 ל-30 ומה באמת קובע שם.

מה שהמחקר הזה משנה הוא לא רמת החשש אלא רמת הדיוק. רשימת הרכיבים על האריזה היא כלי טוב, אבל היא עונה על שאלה צרה יותר ממה שרובנו הנחנו: מה היצרן הכניס למוצר בכוונה, ולא מה נמצא בו. זה הבדל קטן בניסוח והבדל גדול במשמעות, בדיוק כמו מה באמת אומר תאריך התפוגה על אריזת מזון. כשיודעים מה התווית מבטיחה, קל הרבה יותר לדעת מה לא לצפות ממנה.